בימי מלחמת העולם השניה ערך מידי לילה תיקון חצות בביתו עם תלמידיו עם שופרות בלילות שני וחמישי במשך כשנתיים עד אב תש"ב ערך סליחות בצרוף 7 שופרות לפי נוסח הטקס שערך ופרסם בחיבורו הנפלא שקרא את שמו "אסירי התקוה". רבנו היה נושא דרשת סניגוריה מול היכל פתוח. בנוסף היה בוחר מתוך תלמידיו, ונשותיהם ומציב אותם כנגד שבעה כורתי ברית וכן את נשותיהם כנגד הנשים. כולם חגורי שקים לעורם (חזיתי זאת במו עיני בהיותי ילדה) ולפנות בוקר הולכים בסכנת נפשות לקבר רחל אמנו ובוכים בכי תמרורים אוספים את הדמעות בכוסיות קפה ושותים אותם. יש לציין שבמשך שנתיים אלה היו צמים באותם ימי שני וחמישי צום כיפור גברים ונשים גם אלה שלא הוצבו כשבעה כורתי ברית וכו'. התפילות נערכו בביכנ"ס, "אוהל רחל" ברח' דוד ילין, בשכנות היה גר האדמו"ר מגור, לילה אחד התפרץ עו"ד והזמין משטרה להפסיק את התפילות שסבי ערך. הרבי מגור שהיה ער ושמע את קול המשטרה יצא וכאשר הבין במה המדובר כך אמר לעו"ד החצוף. אם היו עורכים עוד תפילות כתפילות האלה השואה היתה נעצרת, ומי יודע מה היה קורה ללא התפילות האלה. העו"ד נאלם דום. באחד הלילות שסבינו ערך סליחות ליד הציון של רחל אמנו, התעלף לאחר שהתגלגל תוך כדי תפילותיו בין הסלעים, המשפחה ותלמידיו שהיו עמו ניסו להניאו מלהתגלגל אך לא שעה להם וכאמור אבד את הכרתו. לאחר שהצליחו להעירו והם בוכים וזועקים אמר להם למה אתם בוכים? לא ראיתם את רחל אמנו, היא אספה את כל הדמעות והתפילות ועלתה לשמי מרומים להתפלל לפני בורא עולם, אמרה לי שהיא לא תפסיק להתחנן עלינו, עד שניגאל.