שאול ביבי (העיר, 2003) - יונת רחוקים, אולם רוזנברג, אוניברסיטת בר אילן

מכול כיוון זורמות המילים, אשדות של מילים, צלילים, קולות, לועות של רגשות מאיימות לגדוש אותי מתוכי בדמעות חמות ותובנות מצמררות. אין לי מושג מאין להתחיל ואני לא יודע לאן לבוא. כמו בכול גילוי, אני עוד מחפש את קליפות הגולם שהשרתי מעליי, נאחז עדיין בקורי זיכרונותיי כזחל וכנפות נפשי מכות בבלבול וחדווה ככנפי פרפר בן רגע. דבר אחד בטוח, אני אישית לא כשיר לרגעי התגלות שכאלו, לא באופן המדויק כפי שהוצגו בערב "יונת רחוקים".
חמישה מוסדות אקדמיים, שנים של מחקר ואיסוף, אנסמבל צעיר, רוח נבואה ואישה גדולה אחת נצרכו כדי להכות בסורגים מאחוריהם נכלאה שירת הקודש של יהדות בבל ולהציל באוזננו את שירת הגעגוע לאל. זאת, בערב נדיר של ליטורגיקה ושירי מסתורין של יהדות בבל, קהילה בת אלפיים שנקברה בחופזה כאילו הייתה צלע טריפה. היו אלו הרגעים בהם, אחרי שעות של עונג ונהי, ניתן להבין שוב את עוצמת ההתנגשות בין הציונות ליהדות, בין ההיסטוריה להווה, בין מערב למזרח ולקלוט את שביקשו להכחיד כאן וממה חששו מחוללי הגאולה הציונית.