בכול תו וסולם, בכול מקאם בערב הזה, היה ניתן להיווכח עד כמה כאן, יהדות זו שוהה בגלות רוחנית. עד כמה סוכסכו כאן תורה והשכלה, יהדות וקידמה, ערב וישראל, תרבות ודת, תפילה ושירה. עד כמה נותרנו היום כעורבים המלקטים מזון מבטן של נבלה.
אבל קטן עליהם - שרידי יהדות בבל. אלפיים שנות גלות ומסתור מאחוריהם, אלפיים שנה בהם הופקדו על זיכרון חורבן הבית ופיוסם של האל והשכינה הממאנים לשוב אלינו. אז עוד חמישים שנה, פחות חמישים, עוד שר, פחות פריץ, הם גולים שברוח במולדתנו, עוד מנגנים בלבם. ממתינים לנו, לאחיהם, ממערב וממזרח, להתחבר, לגעת במה שאיבדה הנפש אי שם בין צער החורבן לסער התקומה.
הרכב המאזינים, כ- 150 במספר, רק הדגים את החיבור שנקרע ואבד: אנשי רבנות ואקדמיה, פרופסורים והדיוטות, מוסיקאים ומוסיקולוגים, עניי עמך ועשירי העדה. במשך כשלוש שעות, הם דמעו ושחקו עם שיריהם של רבי יהודה הלוי וישראל נג'ארה, קוננו והיללו עם מילותיהם של האר"י ורבי יוסף חיים, שרו והתפללו יחד עם תשעת חברי אנסאמבל היונה, הפייטן יהודה פתיה ושני מלווו שהפליאו כולם במגוון קולות וצלילים מהמזרח, עתיק וחדש, מהודו ועד לכאן, ממעמקי האלף השני עד עכשיו. והכול בהדרכתה של פרופ' חביבה פדיה, הירח שמאיר לרבים את הדרך בעלטת העבר ובהמולת ההווה. מבחינת הביצוע, יש עוד כברת דרך לשלמות הצורנית, אבל הרוח שם. ואחרי אלפיים שנה ועוד חמישים, באמת שקטן על העיראקים האלה לעשות עוד כמה צעדים.