זה קרה בעיקר הודות לנגינה של חברי האנסמבל. המקישן אסף זמיר, הקונטרבסיסט נאור כרמי (שניגן גם על כלי בשם יליטנבור, שצלילו מזכיר כינור), נגן הניי איתמר שחר ונגן העוד והסאז אליהו דגמי הם לא רק מוסיקאים מעולים, אלא שבנגינה שלהם, ואפילו בתנועות הגוף ובמבע הפנים, ניכרת הזדהות עמוקה עם הפיוטים שהם מבצעים. זה בכלל לא משנה שהפיוטים האלה נכתבו לפני מאות שנים - על הבמה היתה להם נוכחות חיה ופועמת.
אחרי שישה או שבעה שירים הוזמן לבמה מאיר בנאי. תחילה הוא שר עם האנסמבל את "אל נורא עלילה" ואחר כך שלושה שירים שלו - "שער הרחמים", "גשם" ו"כשהיום עולה". זה היה החלק החלש ביותר של הערב. בנאי שר היטב, אבל לא היה חיבור אמיתי ומעניין בינו לבין האנסמבל. הגיטרה האקוסטית שלו נתנה את הטון, והתוספות של הכלים המזרחיים נותרו בגדר עיטורים. ביטוי סמלי לחוסר ההצלחה ניתן כשבנאי התחיל אחד מהשירים בספירה "one, two, one, two, three, four ". בהופעה ששמה דגש כל כך מובהק על טקסטים עבריים עתיקים, זאת היתה צרימה לא נעימה.
אחרי שבנאי ירד המופע עבר להתמקד ביצירתו של רבי ישראל נג'ארה - "המשורר, המוסיקאי והמהפכן הגדול של המאה ה-16", כדברי פדיה. החלק הזה נפתח בפיוט "יערת דבש", ומרגע שנשמעו הצלילים הראשונים של הביצוע הנפלא, עם הפעמה הקצובה ורבת ההוד של תופי המסגרת, היונה המריאה.