מתוך פורום מוזיקה YNET , 2006 - אנסמבל היונה וברי סחרוף, אונ' בן גוריון
דמייני שכולם בקהל ערומים, אבל ההיפך.
דוס ג'ינג'י, מנגן על מעין כינור ארוך שעושה לי חשק לבכות, מסתבר שקוראים לזה טנבור. מזכיר לי קצת את הרקע הכבד והיפיפה והעשיר של אום כולתום. דוס עם כיפה שחורה מנגן על עוד, והכלי הזה, מתופף על מיתרי הלב המיותמים, מטפטף טיפה ועוד טיפה כל פעם של חום, של רגישות שאני לפעמים לא זוכרת. החליל, מסתבר שקוראים לו נאי, קורא לשמיים מתוך אהבה וכאב, מלווה את העושר הזה בנגיעות גבוהות של צלילים מתוקים, והתופים שגורמים לך, אפילו ממש מעט, למחוא כפיים בקצב אחיד ומיוחד. האמת חשבתי על זה, שאני מתרגשת מכל העניין הזה של היהדות הזאת, וההיסטוריה ופתאום הרגשתי מוזר, כאילו הייתי רוצה מצד אחד שהם יהיו ניטראליים על הבמה , ושלא ינפנפו לי בזקנים שלהם ובקריאות להשם, או משהו כזה, ומצד שני, הרגשתי מעין התרגשות דתית כזאת. וזה מתנגש אצלי עם כל הבעיות שיש לי עם הדת הזאת ודתות באופן כללי.
